"באמצע החורף התברר לי כי בתוכי ישנו קיץ
שאי אפשר להביסו…".
(אלבר קאמי )
"בגיל 42, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתעב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו, כך שהמרחק ביניהם, אשר עוד בחול המועד, שלא לדבר על הקיץ, שנראה לו עכשיו חלום רחוק, היה כמעט אינסופי, מצטמצם והולך…. ההכרה הזאת, שמילאה אותו בהלה וייאוש, צפה ועלתה בתוך כשבוע ימים מתוך הפקעת השגרתית של החיים בלי כל סיבה שיכול היה להצביע עליה, כאילו היה זה כאב קל, לא מורגש בהתחלה, שחלחל אי שם ברקמות הפנימיות והתפשט והתעבה עד שהיה לנגע שאינו מרפה,וכך, מרגע שהתעורר בבוקר…. ועד שנרדם בלילה, בהפוגות קצרות של הסחת דעת רופפת, לא חדל מלערוך את חשבון חייו".
("סוף דבר" – יעקב שבתאי )
אמצע החיים – משבר או שינוי ?
המתי ואיך מגיע אותו "רגע", אותה "הכרה" עמומה יותר או חדה יותר כי חל שינוי, ומשהו בתחושת ה"זמן – חסר הגבולות – בן האלמוות "השתנה"? הופך בעל גבולות, בן תמותה, מכיל מנגנון ספירה לאחור, "חשבון נפש" – תהליך ההזדקנות והשינוי מחלחל?
המושג "משבר אמצע החיים" –
נטבע ע"י ז'אק אליוט, פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג, במאמרו "מוות ומשבר אמצע החיים" אשר פורסם בשנת 1965. מאמר ממשיג מציאות בהתייחסותו אל אותה תחושת עצב וריקנות האופפת ומחלחלת בחלק מן הגברים והנשים, במעברם מן הנעורים אל הזקנה או אל הבגרות.
מאז תקופתו של ז'אק אליוט השתנתה החברה המערבית בטעמה, כך שאם בשנות ה -60 של המאה הקודמת לבן/בת ה-40 היו כ- 20 שנות עבודה ושנות פרישה ספורות, כיום שנות ה-40 נחשבות שנות אמצע החיים, היכולות להתארך לכיוון שנות ה-80, ומשבר בתקופה זו כופה דין וחשבון בעל חשיבות למחצית חיים שלמים ואיכותם. מובן, לכן, המעבר בהתנסחות מהגדרת משבר אל מונחי שינוי.
Chinese calligraphy by Zhong Ming of Chinese pictogram for crisis' which contains two elements—the top representing danger' and the bottom representing opportunity'.
(משבר משמעו =סכנה ו/או הזדמנות = שינוי)
משבר אמצע החיים – היכול לפקוד אנשים בכל גיל בין 40 ל- 65, למרות היותו שלב התפתחותי נורמטיבי אשר טמונים וכרוכים בו קונפליקטים, שינויים ומטלות המאפיינים תקופה זו – עדיין יכול להיות תקופת מצוקה כאשר החווה אותה אינו מוכן לה, אינו מבין את ההתרחשות ומוצא כי הינו מתקשה בהתמודדות עמה.
הסיבות-
ההסבר-
בתקופה זו חווים העוברים אותה הערכה מחודשת של עצמם כבני אדם, כאנשי מקצוע; מתלבטים ומתמודדים סביב ערכם העצמי ומשמעות חייהם. סוקרים את חייהם בבגרותם המוקדמת, את אשר השיגו בחייהם או לאו, מוטרדים לגבי מה יותירו-יורישו אחריהם ומה יהיו התייחסויותיהם כלפי העתיד לאור בחינת העבר.
רבים הם אלה העוברים את חייהם בתוך נתיב לכאורה "מוכתב ברור ומצופה", מגיעים לפעמים שלא ממש בהתכוון לקריירה מסוימת ונשארים בה, שכן היא "בסדר" מספיק. לא פשוט לעזוב; לרוב כבר יש אחריות, משפחה, פרנסה. הזמן חולף ללא שאילת שאלות עצמיות נוקבות לגבי רצון, "הגשמה עצמית" ו"חלומות". ואם ישנן שאלות כאלו, לרוב בעזרת מנגנוני הגנה כגון הדחקה, מושתקות השאלות עד אשר קורה דבר מה המפר את אותה השתקה והשאלות מתחילות להופיע.
הפרת ההשתקה יכולה להתרחש על-כורחו של אדם; לדוגמה: אירוע פיטורין בגיל 40 או 60. יש הפרת איזון בפשטות, מפני שהפרט מתקשה לשאת את היותו חי באופן שאינו צריך לחיות כך לאורך זמן. אצל רבים מתרחש משבר אמצע החיים כאשר הם חשים כי לא הצליחו לממש את שאיפותיהם ומטרותיהם בחייהם. הן בתחום עבודתם יכולים לחוש כי עבודתם הפכה שגרה וגורמת לחוסר סיפוק. הם חשים כי מעבר לשלב אליו הגיעו אינם מניחים כי יצליחו ל"העפיל", קיימים רצונות אליהם כנראה לא יגיעו – דבר המלווה באכזבה ובתחושת החמצה.
לעתים, דווקא לאחר הצלחה משמעותית, שוקעים חלק מן האנשים בתחושת דיכאון וזאת מתוך, לדוגמה, הכרתם את מידת העבודה רבת השנים, ההקרבות המרובות והמחיר הכבד אשר נאלצו לשלם עבור הישגיהם (כגון הזנחה וויתורים בתחום חייהם האישיים והבינאישיים, בתחומי פיתוח חלקי אישיות אחרים ותחומי עניין אחרים משהדגישו). יש תחושה של ריקנות וחוסר משמעות לגבי המשך החיים: לאן עכשיו? לאן הלאה? האם זוהי, אכן, ההגשמה העצמית? איך "ביליתי" שנים משמעותיות אלו שעברו בחיי? האם "האופן-הדרך" למימוש המטרה הייתה נכונה? האם רק השגת מטרה מספקת?
דעה רווחת אחת המתייחסת למשבר אמצע החיים, טוענת כי זוהי הנקודה אשר בה מתחילה ההידרדרות הפיזית והנפשית בכיוון הבלתי נמנע של סוף החיים. המיתוס הנגדי טוען כי אמצע החיים הינו תקופת השינוי האולטימטיבי, אשר כל מי שלו "החזון, הכוחות, הרצון והאופי הנכון" יוכל לפתוח מחזור חיים שני של התגשמות חלומות. במיתוס זה קיימת נטייה להתייחסות פנטזיונית. שינוי הינו תהליך ארוך ולא פשוט, ומעטים עושים שינוי של מהפך מושלם ואבסולוטי בחייהם.
יש המנסים למלא את חייהם בצדדים המהנים של החיים, אולם מהר מאד מתגלה כי תזזית הבילויים מיועדת למסך ולמנוע מגע ומודעות עם הדיכאון, חוסר הסיפוק והאכזבה, אשר בכל מקרה עולה בשעות משבר, כשהתגוננות המיסוך אינה יעילה עוד.
דרך התייחסות אובייקטיבית יותר הינה כזו המכירה בקשיים של שמירת רמת חיים בלי תעסוקה מלאה, בקשיים של מגבלות בריאותיות ופיזיות. אולם גם שלב של גיבוש ניסיון חיים, ניסיון בהתמודדות עם משברים, לחצים רבים – חשיבותם פוחתת כמו הצורך להוכיח הפחד לא להצליח, הצורך להיחפז להשגת מטרות, קיימת יותר ההבנה והיכולת פעול תוך מחשבה, מודעות עצמית, הקשבה פנימית, אם מתפנים אליה, לבדוק את הרצונות הממשיים, האמתיים, עם פחות צורך "לשלם מס" על-כך לאחרים.
ההתמודדות-
החווים שלב זה עצמם שונים זה מזה בדרכי ובאופני התמודדותם. האקטיביים יותר באופיים נוטים להתמודד עם הקושי כאשר מתגלים סימני המצוקה באופן פעיל יותר. הם נוטים לראות במשתנה גם אתגר והזדמנות. הפסיביים יותר נוטים להיכנס לתחושות ייאוש, חוסר אונים וויתור. נטייה זו או זו מולדת בחלקה ומעוצבת בחלקה ע"י התנסויות החיים, סביבת הגדילה הרגשית וכו'. אדם אשר חווה חוויות חוסר אונים וחוסר שליטה, עלול לוותר מהר יותר מאדם אשר חש כי ביכולתו להשפיע על מהלך התפתחות הדברים בחייו באמצעות פעולותיו ולהפוך את סביבתו חיובית יותר עבורו.
יונג הוא תאורטיקן המתייחס לתקופת אמצע החיים כתקופה בה מתחולל השינוי מתוך התרחשות כוחות פנימית אוניברסלית. בתקופה זו נוטים גבולות המגדר (נשי / גברי) להתרחב למאפיין פעמים רבות את האחר. נשים נוטות לגעת בחלק ה"גברי" יותר בעצמן – "אנימוס": תחרותיות, אמביציה, אסרטיביות, מטלות חוץ משפחתיות. גברים נוטים להתחבר לחלקים ה"נשיים" יותר – "אנימה": אמוציונאליות, התחברות פנימה רגשית, קשרים בינאישיים וכו'.
מי שמקבל שינויים אלו לאישיותו מוצא עצמו מרחיב את פוטנציאל אפשרויותיו, והמתקשים עלולים לעבור לעמדת צמצום והימנעות, לחוות אכזבה ומרירות ואף להפוך כבויים. ובאותה מידה עולים באדם בעת זו חלקים בו אשר עד כה לא נתן דעתו אליהם, לא פינה להם מקום ולא אפשר להם ביטוי מסיבות שונות. וכל ה"קולות, החלקים והאיכויות" הללו בתחושה הפנימית, החווה כי הזמן הופך משמעותי ואם לא עתה – ייתכן וכבר לעולם לא. צריך האדם להקשיב ל"קולות" פנימיים אלו ולבחור באם להיענות להם ואיך – ובכך להרחיב את חייו כפי שנכון בתקופת חיים זו. בכך ישנו ביטוי מימוש ה"עצמי" וייחודיותו, או שמתחילה הזדמנות חייו להיות מוחמצת. וכעת – ההחמצה עלולה להיות ברגע מסוים גם לא רוורסבילית.
בדרך כלל העוברים משבר זה עוברים לדרך חיים גמישה וקשובה יותר במגעם עם עצמם החיים והמציאות. בודקים מחדש את "חלומותיהם" ומתאימים אותם לנכון לעת זו. שואלים עצמם מהו שייתן סיפוק בשלב זה בחיים? עורכים את סדר העדיפויות הנכון להם בחייהם בתקופה זו מהו ההדגש: העבודה, המשפחה, האישי. להרפות מן המתחים, מה נותן את תחושת הסיפוק הרוחני, האינטלקטואלי, החווייתי, ההתנסותי. מחפשים שינויי עיסוק או קשרים אישיים.
"הבל הבלים הכל הבל" (קהלת)
לא לחינם קרוי גיל 40 – 60 "גיל התבונה". מי שפתוח לניסיון החיים באמצע החיים יכול להכיר בכך שכבר עבר את שלב התחרות והמרוץ, כי מצבו הכלכלי בדרך כלל מבוסס או יציב, יכול פחות להיות מוטרד מדעותיהם של אחרים עליו; או באם עדיין כך הוא – להבין את הצורך בייעוץ המקצועי. עת אמצע החיים יכולה להיות עת שבה האדם יכול לבנות לעצמו את העולם אשר הוא רוצה לחיות בו. מידת החייב או המוכרח קטנה בהרבה מתקופות חיים אחרות. כאשר האדם משיג את יכולת ההקשבה וההבנה של עולמו הפנימי, מבין את רצונותיו ומחובר אליהם יותר, יכולתו לגבות עצמו לאפשר לעצמו למצוא את הדרך לעשות את שרוצה לעשות ללא אשמה – היא רבה יותר. התחושה כי מותר לבחור ויכול לראות, לקבל, לעמוד במחיר הבחירה .בפשטות, למען איכות חיים ומשמעותם.
Love after Love
by Derek Walcott
The time will come
when, with elation,
you will greet yourself arriving
at your own door, in your own mirror
and each smile at the other's welcome,
and say, sit here. Eat.
You will love again the stranger who was your self.
Give wine. Give bread. Give back your heart
to itself, to the stranger who has loved you
all your life, whom you ignored
for another, who knows you by heart.
Take down the love letters from the bookshelf,
the photographs, the desperate notes,
peel your own image from the mirror.
Sit. Feast on your life.
– www.dreinat-cohen.co.il
– [email protected]